<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן רכ"ט</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ומה שטען כי בשטר המכירה כתוב שמכר בלא שום שיור זכות ואין בו שום זכר תנאי ועדי השטר אלימי מעידים אלו ואלו היה התנאי זה בשעת הקנין היו באים ומעידין בשעת החרם, זו אינה [טענה] דבהדיא אמרינן בפרק האשה שנתאלמנה [כתובות י"ט ע"ב] שנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו נאמנין ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ומקשינן ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ואסיקנא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מרייהו. וכתב הרב בעל העטור ז"ל ואם שטר מכירת קרקעות הוא יעמוד בחזקת המוכר. וזה ראיה מבוארת שאפילו היו עדי השטר מעידין בפירוש שלא היה שם שום תנאי במכירה כיון שיש שם עדים שהיה שם תנאי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת המוכר, דהא אפילו באנוסים היו קטנים היו דכמאן דמסהדי עדי השטר שלא היו קטנים ופסולין דמי דחזקה אין חותמין בו אם היו קטנים או פסולים [שם י"ח ע"ב], וכל שכן באומרין תנאי היה בו דלא מרעי לשטרא ולא מרעי סהדי שאפשר שהתנאי היה ביניהם קודם הקנין שלא בפני [עדי] השטר והסכימו ביניהם לעשות שטר המכירה סתם ושתהיה המכירה על תנאי זה והתנו התנאי בפני עדים וסמוך לקנין ונטלו הקנין סתם בפני עדי השטר ולא ידעו עדי השטר בתנאי, דכל כי האי גוונא הללו והללו כשרים ולא מכחשי אהדדי ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן [ערכין כ"ב ע"ב], אע"פ שלא התנו בפירוש בשעת הקנין כיון שסמוך לו התנו התנאי וסמוך לו נטלו הקנין סתם כמו שפירשו בשעת הקנין דמי דעל דעת תנאי נטלו קנין ואין התנאי מתבטל מן הסתם עד (שיתבטלוהו) [שיבטלוהו] בפירוש. ובתוספתא דקדושין פ"ק [עי' פ"ב הי"א] יש לו ראיה לזה מדאמרינן וכן המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר וכו', דוק ותשכח.
<h2>דף לא:</h2>
ואני רואה בעיקר הדין שרבי יוסף בר ששון טען שהיתה המכירה על תנאי שאם לא יתן הג' מאות דינרין תוך הזמן הנזכר שהוא עד ר"ח אייר הקרוב להם שתהיה המכירה קיימת והוא שישלים רבי חיים עד אלף ומאה דינרין, ועכשיו טען ואמר אני יוסף באתי בתוך הזמן לתת הג' מאות דינרין ושיחזיר לי כרמי ולא רצה ולפיכך אני מחלה פני רבותי הברורים שתצווהו להחזיר לי שטרי וכרמי, ורבי חיים השיב כי על תנאי זה לא היה מעולם והמכירה שעשה לאביו היתה מוחלטת. והבית דין חייבו ר' יוסף זה להביא ראיה שהיה התנאי במכירה והביא עדים שהעידו שהיה תנאי בשעת המכירה והקנין, ועל עדים אלו סמכו הבית דין לומר שהיה שם תנאי ועל זה פסקו הבית דין שיש לרבי יוסף הנזכר להחזיר המעות שקבל למר חיים הנזכר או לאביו כמו שהתנה ועל רבי חיים להחזיר לו שטרו לרבי יוסף הנזכר והדרא ארעא והדרא שטרא. ואין דינם עולה יפה בדין זה, כי כבר הודה רבי יוסף זה שלא נתן הג' מאות דינרין תוך הזמן וגם עדיין לא נתנם שהרי חייבוהו הבית דין עכשיו ליתנם, ואם כן אפילו לפי טענתו לא קיים תנאו שהרי לא נתן, ואם רצה ליתן וזה לא רצה לקבל זה נתחכם לו שלא קבל כדי שיהא חולט לו, וזה מבואר בעצמו כי המראה בעצמו שרוצה לקיים אינו כמקיים. ואפילו תמצא לומר שזה אנוס הוא כשלא רצה בעל דינו לקבל ויש טענת אונס בממון זה אינה טענה מכמה פנים, האחד שאין אני רואה כאן שום אונס כי מי אנסו כשעמד שם עמו בשייא שלא זרקם לו לתוך חיקו או לתוך חצרו או שיזרקם לו תוך ארבע אמותיו כדינו וכל שהיה בפניו אין כאן אונס, וזו היא שאמרו [ערכין ל"א ע"ב] בבית בבתי ערי חומה שהלוקח היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שלא יתנם לו בעל כרחו למאן דאמר נתינה בעל כרחו שמה נתינה. ועוד שלכאורה זה שטוען שאם יתן תוך הזמן שתתבטל המכירה ואם לאו שתהא קיימת מעכשו הרי זה כענין בית בבתי ערי חומה שגואל תוך שנים עשר חודש, דודאי כל שמוכר בית בבתי ערי חומה הרי הוא כמתנה בפירוש שעל תנאי כן וכן הוא מוכר, ואף על פי שלא התנה כן בפירוש סתמו כפירושו אחר שחייבה התורה כן, ואפילו בלשון הדיוט אנו דורשין לא כתב כמי שכתב [ב"מ ק"ד ע"א], וכבר שנינו שם שהיה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהיה חולט לו עד שתקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהיה שובר הדלת ונכנס, הא קודם תקנת הלל זה גורם שיהא המכר חולט לו על כרחו של מוכר, וכשתקן הלל בבית בבתי ערי חומה תקן הא בעלמא לא תקן כדאיתא בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב], ועד שיתן לו ממש לא נתבטלה מכירתו. וכל שכן למאן דאמר נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה דכי איצטריך הלל לתקוני אפילו בפניו וכי תקן בבית בבתי ערי חומה תקן הא בעלמא לא תקן. ולא עוד אלא אפילו נתן ליד בית דין לא יצא ידי תנאו עד שיתן לידו ממש או ליד שלוחו, ואף על פי ששנינו [ב"ק ק"ג ע"א] בפרק הגוזל את חברו ונשבע לו וכו' אבל נותן הוא לשליח בית דין ואוקימנא אפילו לשליח בית דין שעשה הגזלן ודלא כרבי שמעון בן אלעזר דאמר דווקא לשליח בית דין שעשה הנגזל, התם טעמא משום תקנת השבים וכדתניא בברייתא [שם ק"ג ע"ב] אמר רבי אלעזר בר צדוק תקנה גדולה התקינו שאם היתה יציאה יתרה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו מאי טעמא משום תקנת השבים, וכן כתב הראב"ד ז"ל משם גאון ז"ל שכתב בתשובה שאם אין יציאה יתירה על הקרן כי יהיב לשליח בית דין לא מפטר, ותדע שאם אין אתה אומר כן תקנת הלל למה, (והאידנא) [והא דינא] נמי הכין הוא ואפילו בעלמא.
